אז בוא נספר לכם עוד טיפה על המלאכים של אתמול, אחרי שכתבתי את הפוסט הייתי בטוח שאני אלך לישון אבל הגיעו עוד ועוד ועוד שביליסטים. בסוף היינו מספר לא ידוע אבל בסביבות ה-14 איש שם, וכמובן שכל מי שהגיע הרעיש לי למרות שהתמקמתי בפינה חשוכה בגינה שלהם והתחבאתי באוהל שלי. העיקר שנרדמתי בסוף.
בבוקר קמתי מוקדם ונכנסתי לבית של המלאכים והכנתי לי קפה. ומסתבר שהם השאירו הר של מאפים שהם לוקחים ממאפייה בשבילנו, אז החזרתי את הקלוריות של אתמול בצורה של רוגלכים ובצקים. יש רגעים בחיים שאפשר לוותר לעצמך.
קיפלתי את התיק ואת האוהל ורגע לפני שיצאתי ראיתי ש3 שבילסטיות שישנו בגינה איתי גם מוכנות לדרך והצעתי להם הקפצה לתחילת השביל. כמובן שהם עפו על ההצעה. אז נפרדתי מבעל הבית שבנתיים התעורר ולקחתי עוד בצקים לדרך ויצאנו ארבעתנו.
חניתי את הרכב בתחילת המסלול והתחלנו ללכת. המסלול ממגדל מתחיל בתוך מטעים מאוד יפים של מנגו וזיתים ליד מגדל. שילוב קצת מוזר מנגו וזיתים, אבל מה אני מבין בזה. בשלב הזה אמרתי לבנות להתראות ומיהרתי קדימה, כי התוכנית שלי הייתה לסיים מוקדם כדי לחזור מוקדם הביתה.
מהמטעים הגעתי למקום כזה יפה עם ספסלים ופינות צל כמו שמורת טבע של ״עין ארבל״. כביכול אמור להיות שם מעיין יפה, אבל המקום עבר השתלטות של פרות והם מרגישות כמו בעלי הבית של המקום. אני הסתובבתי שם והרגשתי את העויינות שלהם. כשרציתי להגיע למעיין עצמו ראיתי שם כמה פרות ועגלים ואמרתי לעצמי שזה יהיה די מביך שפרה תנגח בי ככה על הבוקר. ויתרתי והמשכתי לטפס לכיוון הארבל.
בגלל שאני בן 45 אז שביליסטים צעירים עקפו אותי בשלב הזה, הטיפוס לארבל הוא מאוד מתיש ולקח לי הרבה זמן עד שהגעתי מתחתיו. ברגע שהגעתי למרגלות המצוק של הארבל עצמו ראיתי שלט שאומר שהמסלול הוא חד סטרי והסבירו לי שהטיפוס בארבל הוא מהשביל האדום הימני וירידה מהשביל השחור השמאלי. לא חשדתי.
המשכתי לטייל ואז ראיתי עוד שבילסטיות בתוך סוג של מצודה בתוך הארבל. למרות שזה לא השביל גם אני טיפסתי למצודה. האמת מגניב ואני שמח שנכנסתי. אשכרה בנו לפני מלאנתלפים שנה מצודה בתוך המערות של הארבל ואפילו בנו שם מקווה. קישקשתי עם הבנות שם וביקשתי שיצלמו אותי בשביל הפוסט הזה והן אמרו לי שיש להן גם טיקטוק והן גם ״יוצרות תוכן״ כמוני. מעניין אם להן יש גם עשרים לייקים על כל פוסט בטיקטוק.
הבנות התעכבו או שפשוט חיכו שאני אלך, והמשכתי בשביל האדום במעלה הארבל. ואז הגעתי למקום שצריך לטפס על יתדות על קיר של איזה עשר מטר. עכשיו, לי יש פחד גבהים. אף אחד לא אמר לי שהולך להיות כזה דבר! מסתבר שהשביל השחור הוא הסולידי יותר אבל מישהו אמר שאין יותר עליה בשחור אלא רק עליה באדום. אז כמובן שרעדתי מפחד בצורה גברית והתחלתי לטפס במעלה הצוק. הייתי שם לבד וחשבתי שזה לא יהיה מגניב שאני אמות שם בלי שאף אחד ידע. באמצע הצוק הגעתי למקום שאמרתי שאולי אני ארד ואחכה עד שיבוא לי האומץ אבל ידעתי שאם אני יורד אני לא אטפס שוב. אז המשכתי לטפס כשהידיים שלי מזיעות והרגליים רועדות אבל למרות הכל הגעתי למעלה.
כשהגעתי למעלה ישבתי ואכלתי פיתה ככה כדי להרגע והגיעו קבוצה של מטיילים שטיפסו גם ואמרו לי שהם הסתכלו עלי מלמטה שעשיתי את זה כל כך מהר ובקלות. אמרתי להם שניסיתי לעלות כמה שיותר מהר לפני שאני מתעלף.
הגעתי לראש הארבל ומילאתי מים. פגשתי מטיילים ואמרתי להם שאני עושה את שביל ישראל והם עפו על הרעיון. משם המשכתי לכיוון כפר חיטים. זה הליכה עם נוף מאוד יפה של הכינרת אבל עם אפס צל, והיום היה יום חם שבא למות. הלכתי והלכתי עד שהגעתי למקום שחצבו תעלה בשביל. חשבתי לקפוץ מצד לצד אבל לא הייתה אפשרות לגבר בן 45 עם תיק וחוסר מוביציה להגיע לצד השניה. אז טיפסתי במעלה התעלה עד הקצה שם היה טרקטור שהסתכל עלי כאילו אני חייזר.
המשכתי חזרה לשביל, והגעתי למקום ממש יפה עם צל ונדנדה, ובדיוק הגיע בחור בשם משה, שהוא לומד בישיבת מצפה רמון וביקשתי ממנו שיצלם אותי. הוא סיפר לי שבישיבה הם הפכו לכמו עובדים של מפלגת נועם אז הוא אמר להם: ״אתם הולכים לשרוף קולות בבחירות, אני הולך לשרוף קלוריות בשביל ישראל״. שנון.
הלכנו וקישקשנו על הרקע המשותף של שנינו ואז באיזה שהוא שלב הוא עצר למלא מים ולי היו אז המשכתי לכיוון מקום בשם מצפה. מפתיע שזה עדיין עלייה. משם המשכתי לכיוון טבריה עילית שזו גם עלייה, והלכתי בשביל שבתוך טבריה. משם מגיעים ליער שוויץ שזה יער יפה עם נוף לכנרת. וגם זה עלייה. המים התחילו להגמר לי אבל היה שם ברז. כולי שמח וטוב לב, באתי למלא את השלוקר שלי מהברז אבל הברז עבר השתלטות על ידי להקת דבורים. לא רציתי להעקץ וגם היה לי בערך ליטר וחצי אז המשכתי ללכת בעליה. היום הזה בנוי על עליות שלא נגמרות. באיזה שהוא שלב ביער העלייה נגמרה, ואז התחילה ירידה קיצונית. אני כבר לא יודע מה עדיף. המשכתי ללכת בלי הרבה מים באיזור פוריה ועברתי למטעים של המושבה כנרת.
בדרך לכנרת יש איזה מעיין מעפן בשם עין פורייה. פגשתי במעין חרדי בשם פנחס ומישהו שנראה כמו הבן שלו. סיפרתי לו שאני עושה את שביל ישראל. הוא אמר לי שזה חלום שלום אבל הוא בן 41 והוא לא יודע אם הוא יוכל להגשים. אמרתי לו שגם אני לא חשבתי שאני אעשה את השביל אבל ה ai והמשבר של גיל ה40 הכריעו את הכף. הוא אמר לי שהוא פשוט מפחד מלהקות של תנים וחזירי בר והוא שאל אותי איך אני לא מפחד.
לא הייתה לי תשובה אבל רגע אחרי שהלכתי משם והייתי לבד התחלתי לחשוב שאני שומע להקות של חזירי בר ותנים באיזור. יופי. עוד משהו לחשוש ממנו.
באיזה שהוא שלב הגעתי כבר למושבה כנרת ולמרות שזה לא סוף המקטע אמרתי שאני אסיים שם כי אני רוצה לחזור מוקדם הבייתה וגם כי זה מקום כל כך מעניין שאני לא יכול לדלג עליו אלא לחזור ולהכנס לחצר כנרת ולבית קברות. יש שם בית שטוענים שהוא הבית מהשיר: ״על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת״. ראיתי באינטרנט שאין אחידות דעים לגבי זה וגם תכלס זה לא נראה כמו ארמון. אבל בוא נניח.
משם הלכתי לאוטובוס וראיתי מזנון והזמנתי חזה עוף בבגט, וכמובן שקישקשתי עם בעל המזנון, ואמרתי לו שיש לו אחלה מקצוע כי ה ai לא יכין חזה עוף בבגט.
משם עליתי על אוטובוס ובמקרה פגשתי שם שביליסטים שישנו גם כן אצל המלאכים ואחד מהם ביקש ממני טרמפ לרכבת חדרה. ירדנו מהאוטובוס ליד הרכב ונסענו חזרה הביתה. הוא היה כזה צדיק מישיבת הרצליה שלא שומע שירת נשים, אז לא יכולתי לשים שירים של איה זהבי פייגלין, אבל מסתבר שהוא מאוד אוהב היפהופ ישראלי כמוני אז פשוט שמענו במשך שעה וחצי את רביד פלוטניק טונה אקסום סאבלימינל וסאדייל. וואללה היה מגניב. יום ארוך ומלא אתגרים.
כתיבת תגובה