קמתי בבוקר באוהל שלי בחניון עכברה ב7 בבוקר. התארגנתי, הכנתי קפה, אכלתי שאריות שנשארו לי מאתמול, ארזתי תיק, ונכנסתי לאוטו. חיפשתי אנשים עם רכב שנוסעים לסוף המסלול כדי שנעשה שאחד יחזיר את השני בסוף. רגע לפני שיצאתי עם האוטו מהחניון, ראיתי שני בחורים שהיו ליד רכב. שאלתי אותם: "אתם נוסעים למגדל?" הם אמרו לי: "לא, אבל בדיוק חברים שלנו נסעו לשם לפני כמה דקות והם חוזרים." שיט. בחיים צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון.
נסעתי משם, ואז אמרתי לעצמי שאשתי רבקה בטח הייתה אומרת להם שיתקשרו לחברים שלהם ויאמרו להם לחכות. לא חשבתי על אלא רק כשהייתי באמצע הדרך. אבל בטח גם הייתי מתפדח לסנג'ר אותם.
התחלתי את היום עם הרגשת פיספוס. הגעתי למגדל החנתי את הרכב ליד מכולת, וקניתי אוכל לשביל. הרכב יחכה לי לסוף המסלול של היום. הלכתי ברגל לכניסה למגדל וחיכיתי לאוטובוס שיקרב אותי לתחילת המסלול. בתחנה היה טרמפיסט שניסה לעצור. זה נראה שלא עוצרים לו. אז אמרתי לו שאני אחליף אותו בנתיים.
גילגלנו שיחה, והוא מסתבר מישהו בשם מחמוד ממקום בשם מרר. תוך כמה משפטים עצר לי מישהו ממושב קשת. עלינו לרכב מחמוד ואני, והם עצרו לי באיזה צומת שהייתה שם תחנת אוטובוס .
חיכיתי לאוטובוס ומהר מאוד עצר לי רכב עם כלב חמוד מסוג ג'ק ראסל שישב לידי. הנהג המליץ לי לעשות את השביל עם כלב. אמרתי לו שהכלב לא צריך לסבול כי הבעלים שלו במשבר גיל ה40. הוא אמר שאפשר לשים אותו בתיק פאוץ' מקדימה. רק זה חסר לי, לסחוב עוד משקל.
ירדתי מהטרמפ באמצע כביש מהיר די קרוב לגשר עכברה והלכתי ברגל לכיוון השביל. יכולתי ממש לראות את הנקודה שאליה הייתי צריך להגיע, אבל לא יכולתי להגיע אליה בלי לצעוד על הכביש בגשר. לא התחשק לי להדרס, זה לא מגניב, אז שוב חזרתי לאותה נקודה שהבחור עם הכלב הוריד אותי. חיכיתי שם לטרמפ ובאמת מישהו העלה אותי. אמרתי לו קח אותי לתחנה הקרובה. הוא אמר סבבה, רק הבעיה שזה היה ממש רחוק. שיט. נראה שהוא בחור בן גילי שלקח יום חופש והוא מתכנן ללכת לנחל עמוד להשתכשך במים. אולי גם אני הייתי צריך להסתפק בזה, במקום לעשות את שביל ישראל.
בכל אופן ירדתי מהטרמפ רחוק רחוק וחציתי את הכביש, לתחנת אוטובוס, ושוב ניסיתי לעצור טרמפים. הפעם עצר לי מישהו רציני, וכשסיפרתי לו שאני רוצה להגיע לחניון עכברה ולשביל ישראל, הוא תוך כדי נסיעה פתח אפליקציות ותצ"אות והסביר לי לאן להגיע. איזו חלוקת קשב. וואלה תותח. בדקה שדיברנו הבנתי שהוא מדריך הישרדות. אז ירדתי מהאוטו והתחלתי ללכת לכיוון שביל ישראל. לקח לי הלוך חזור עד שמצאתי את הנקודה שמביאה אותי לשביל אבל ברגע שמצאתי הייתי מאושר. כל ההתבחבשות הזו הביאה אותי למצב שהגעתי לנקודה שהייתי צריך להגיע ב-10:45. זה בערך קנס של שעה ורבע וזה גרם לי לפקפק בקונספט של הרכב בשביל ישראל.
התחלתי ללכת וממש חזרתי לנקודה שעצרתי אתמול. זה הזכיר לי שגם בקרית שמונה הקפדתי להגיע בדיוק לנקודה שבה עצרתי. אני חושב שזה בגלל שאני תמיד מפחד שאני אפספס איזה משהו יפה. וגם בגלל שאני לא אוהב ויתור עצמי, שאם אני אתחיל לחפף בסוף אני אחפף בהכל.
האמת שבאמת יפה שם מתחת לגשר עכברה. המשכתי ללכת בשביל. עוברים מעל יובלים קטנים של נחל עמוד. ראיתי שאני די לבד בשביל. אז אני הולך וחושב לעצמי ופתאום חצי מטר ממני נחש עובר. דפקתי צרחה אבל למזלי אף אחד לא שמע כי אני לבד בשביל.
אני חייב לומר שנחל עמוד תחתון הוא בעיניי המקטע הכי יפה שראיתי עד עכשיו. הכל זה קירות סלע ענקיים וערוצים עם סלעי ענק. ממש נהניתי.
עצרתי פה ושם לאכול ובאמת לא ראיתי אף אחד כמעט. כל היום הזה חלפו על פניי שלוש אנשים.
זכרתי שאמור להיות עמוד שעל שמו נקרא נחל עמוד. אבל לא ראיתי אותו כל היום. הייתי בטוח שפספסתי אותו. אבל אז פתאום בין השיחים אני רואה עמוד סלע ענקי. יאבללי. אז זה העמוד של נחל עמוד. מרשים מאוד. הצטלמתי בהמון תמונות.
המשכתי עד שהגעתי לכביש שמוביל לקיבוץ חוקוק. אני הבנתי שנגמרו לי המים ויש לי אופציה או להמשיך בלי מים או ללכת לקיבוץ להביא מים. אמרתי זה נראה שהקיבוץ קרוב. התחלתי ללכת ואז הבנתי שטעיתי והקיבוץ ממש רחוק. ניסיתי לעצור טרמפים אבל היה איפה לעצור אז אף אחד לא עצר. הלכתי בעלייה, בשמש, עד הצומת הקרובה שלא הייתה קרובה. זה לקח זמן. קיללתי את עצמי ואת המזל הנאחס שלי. שם בצומת עצר לי מישהו טרמפ מהקיבוץ אמרתי לו רק תוריד אותי ליד ברז. אז הוריד אותי במכולת של הקיבוץ. למזלי המכולת מכרה לאנשים מחוץ לקיבוץ. אז קניתי שם גלידה ומילאתי מים. והתחלתי לחזור לכיוון השביל.
בתוך הקיבוץ עצרה לי מישהי. אמרתי לה שהקיבוצניקים פה ממש נחמדים ועוצרים לי טרמפים מיד. היא אמרה לי שזה ככה זה בקיבוצים במקומות השכוחים שהם מבינים שאי אפשר להסתדר בלי טרמפים. אני באמת חושב שהם נחמדים. היא הורידה אותי בדיוק בשביל וחזרתי ללכת.
לפי המפה זה נראה שאני ממש קרוב למגדל אבל בתכלס זה יהיה הרבה יותר רחוק. הלכתי שם בין מטעי הבננות שלא נגמרו. עצרתי לעוד ארוחה, שם פגשתי מורה מבית ספר שהחליט לבדוק את המסלול של התלמידים שלו שאמורים לעשות ים אל ים. אמרתי לו שזה נראה שים אל ים נהיה מאוד פופולרי כי ראיתי כמה בתי ספר שעושים את זה. הוא היה מופתע.
רגע לפני שנפרדנו הוא המליץ לי ללכת לאיזה מעיין שנמצא לא רחוק מהשביל. התחלתי ללכת ופתאום עצר לי רכב בלי אפילו שניסיתי לעצור. נראה לי היקום מנסה לומר לי משהו. הם היו זוג חמוד שחיפשו גם את המעיין. נסענו ביחד והגענו למעיין. המעיין היה מעפן, אבל זרם שם נחל צלמון, שהוא נחל של מי התפלה. נכנסנו למים שלושתנו. הרגשתי שאני מפריע להם בקטע הרומנטי אז התקפלתי וחזרתי לשביל.
המשכתי לכיוון מגדל למלאכי השביל שתיאמתי איתם הגעה. הגעתי לרכב ונסעתי למלאכים. זה משפחה שנראה שעיקר החיים שלה מסתובב סביב האירוח של שביליסטים. איזה אנשים נחמדים. לצערי הקדימו איתי זוג מטיילות והם תפסו את החדר אני אצטרך לישון באוהל בגינה. אבל לא נורא, התקלחתי התלבשתי. המקום הזה הוא כמו אכסניה, הלילה יש פה 9 מטיילים. אנחנו 3 מטיילים בודדים ועוד שני זוגות של מטיילות. הם אמרו שאמורים להגיע עוד מטיילים בהמשך הלילה. ואוו. נראה איך יהיה הלילה עם כל האנשים פה. תוך כדי שאני כותב את זה הגיעו עוד שביליסטים. קרנבל.
כתיבת תגובה