ישנו אחי ואני בלילה הקודם בבית ספר שדה חרמון, וחשבנו שנקום מוקדם ונתפוס טרמפים לחרמון. הופתעתי לגלות שאין כמעט מכוניות שנוסעות לכיוון החרמון, ואפילו מי שנוסע לא עוצר לטרמפיסטים בני 40+. אז אחרי חצי שעה שחיכנו לטרמפ או אוטובוס או נס מהשמיים, במקרה עבר בכביש נהג המונית שלקח אותנו אתמול לבית ספר שדה. כנראה שיש באיזור קריית שמונה בדיוק מונית אחת. מסתבר שהנהג הוא עלוואי בשם נביל מכפר רג'ר. סיפרתי לו שהייתי במוצב רג'ר לפני 23 שנה. אז היה מותר להכנס רק לחצי הכפר. הוא אמר שהיום זה השתנה. גם אני השתנתי. בכל אופן הוא לקח אותנו לחרמון ממש לתחילת השביל. נהג המונית אמר לנו אני מקווה שיש לכם מספיק מים כי אין למלא בדרך. איזה כיף להתחיל את הטיול עם חרדה קיומית להתייבשות. אגב, זה ממש לא נכון. יש 3 נקודות במהלך המסלול למלא מים.
הייתי בטוח ששביל ישראל מתחיל בשלט ענק של "כל הכבוד אח שלי גיבור"
אז לא.
הוא מתחיל בתמונה ששמתי בפוסט קודם של בטונדה עם גרפיטי עם ציטוט של אהוד בנאי "השביל הזה מתחיל כאן".
המסלול הוא בערך ככה. יורדים מהמגרש חנייה של החרמון דרך שומקום עד נווה אטיב. שומקום, אבל נוף יפה. מזכיר מאוד את הר דוב מן הסתם. זו ירידה שלא נגמרת. בהתחלה שמחתי ואמרתי, ירידה - יהיה קל. אבל באיזה שהוא שלב הברכיים והרגליים סובלות מהירידה שלא נגמרת.
פגשנו בדרך זוג שהיו בכיוון ההפוך והיו בדרך לסיים את המסלול. שיאוו. הם הסתכלו עלינו ואמרו לי שעם הנעליים שלי לא מתאים לעשות את השביל. אמרתי להם שהם צודקים ואני מנסה לעשות את כל הטעויות עכשיו בהתחלה ולתקן בהמשך. זה באמת רעיון לא חכם לעשות את המסלול עם נעלי ריצה של הוקה. אבל ידעתי שאני חייב לצאת איך שאני. "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור"
אז הגענו לנווה אטי"ב. תחנה ראשונה. קנינו במינימרקט קפה ואוכל ומילאנו מים. נווה אטיב מקום מאוד יפה. זה נראה שכל המושב בנוי על תיירות. ופרט טריוויה - היישוב הוקם על ידי יוצאי סיירת אגוז ויש שם חדר הנצחה לחללי הסיירת לדורותייה.
המשכנו מנווה אטיב במורד ההר דרך המטעים היפים של נווה אטיב לנבי חזורי. זה קבר של צדיק דרוזי. פגשנו שם עוד מטיילת שעושה את השביל וישנה ליד הקבר בלילה. באמת היה רשום באתר של החברה להגנת הטבע שאפשר לישון שם. המשכנו בדרך. עוברים ליד אתר הנצחה לסיירת אגוז. זה נראה שעדיין עובדים על המקום, ושמים שם מצבות חדשות לזכר החללים האחרונים של היחידה. אני מניח שאין לחיילי היחידה זמן כי הם עסוקים שם בלבנון. אבל מקום מרשים מאוד עם אמפי לטקסים. יש משם נוף יפה למצודת נמרוד. משם ממשיכים לרדת למצודת נמרוד. הגענו לכניסה לאתר. אמרתי לאחי בוא נכנס, הוא פחות זרם אבל אמרתי לו שחייבים לנצל את הכרטיס מטמון. אז נכנסנו למצודה והאמת שהיא מרשימה מאוד. ויש שם שירותים מאוד מאוד נקיים. אז אכלנו צהריים וכמובן שניצלנו את השירותים ומילאנו שם מים. ומשם המשכנו עוד במורד ההר לכיוון הבניאס. פה השביל עובר דרך שביל ממש גרוע. הכל סלעים קטנים וקוצים נמוכים, והסימון די גרוע. מצאנו את עצמנו מתברברים כמה פעמים, אבל הכיוון הוא ירידה, אז איפה תלך? הגענו לגדר של אתר הבניאס ואחד העובדים כיוון אותנו לשביל. פגשנו שם מטיילת מרוסייה עם כלב, שיש לה עברית שבורה. נראה לי היא בלוגרית טיולים כי הייתה לה חצובה עם טלפון. היא פתחה שם אוהל. אמרתי לה בואי נחליף לאנגלית ואז היא אמרה שזה סוף היום הראשון. וואלה הופתעתי. אבל היא צדקה. ממש ליד יש כנסייה מארונית שהיא הסוף של היום הראשון. אבל בגלל שקבענו לנו עוד לילה בבית ספר שדה חרמון בקיבוץ שניר יצא שהלכנו עוד כמה קילומטרים לאכסנייה. אחי לא אהב את הקונספט אבל מה נעשה? הלכנו דרך הקיבוץ והוא ממש קיבוץ יפה ופסטורלי, עם הרבה ילדים קטנים מה שאומר שהקיבוץ הזה כנראה ימשיך להתקיים בעתיד. משם הגענו לבית ספר שדה וזה סוף היום הראשון.
כתיבת תגובה