היום התחיל טוב עם ארוחת בוקר בבית ספר שדה ו2 טרמפים שחסכו לנו הרבה זמן. חזרנו לתל פאחר והלכנו לאורך ציר הנפט. יש פה בצד צינור ישן מאוד, אולי זה הצינור של הנפט. אולי לא. מי שיודע שיאמר. הלכנו בציר המתפתל במורד הרמה. זה ציר עם נוף יפה אבל עם אפס צל. אז הזענו את נשמותינו עד שהגענו לתל אבו חנזיר, או בשם העיברי שלו, גבעת האם. מה הקשר? כנראה בעברית חזיר זה שייגעץ. מה שנחמד זה שבקצה שלו יש נקודת טריאנגולציה שעדיין לא גנבו אותה. אני חושב שזו הנקודת טריאנגולציה היחידה שראיתי בחיים. השביל פה לא מסומן להיט והתברברנו שוב. אבל לפחות בפסגה של התל יש נוף יפה ואחלה מקום לסלפי.
אני מוצא את עצמי מצטלם כמה פעמים ביום. יש בזה משהו נחמד, כי ביום יום אני מצטלם בערך פעם בחודש. מה זה אומר? שכנראה החיים שלי משעממים בעיני שאני לא מוצא סיבה להצטלם. או שאולי אם אני אצלם יותר זה יגרום לי לחשוב שהחיים שלי מעניינים. טוב בוא נעזוב את זה.
מהתל אבו חנזיר או גבעת האם המשכנו בדרך ואז גילינו שאזלו לנו המים. הנחתי שהיום השני יהיה כמו היום הראשון עם הרבה מקומות למלא מים. אז זהו שלא. המשכנו בדרך משם – חצינו כביש לחורשה והגענו לנחל חרמון שזה בכלל נחל הבניאס. אח שלי התפחלץ סופית, ואמר שהוא עומד להתעלף מחוסר מים. בעסה.
הוא הזמין מד"א שהגיע תוך 5 דקות ומדד אותו ואמר לו שאין לו כלום, לא מיובש ולא נעליים. אני ניצלתי את ההגעה שלו כדי לסנג'ר אותו להקפיץ אותי למינימרקט שם קניתי לנו שישיית מים ומשקאות חלבון. ומצאתי בחזרה את אח שלי שוחה בנחל מבסוט מהחיים.
מה המסקנה? הוא חשב שהוא מיובש רק מהמחשבה שנגמר לנו המים. ברגע שהכונן אמר לו שהוא לא מיובש הוא נהפך לאצן מרתון בקו הזינוק.
הבאתי לו את המים והוא אמר לי להכנס גם למים.
המים היו קרים. הכנסתי את הרגליים. הוא אמר לי שאני נקניק. אז נכנסתי כולי, לא לפני שצרחתי את נשמתי (בצורה גברית).
אז אחרי שקפאתי בנחל ויצאנו והתנגבנו, המשכנו לאורך הנחל מחוץ למים כי אם היינו הולכים בתוך המים היינו מרטיבים את התיקים. מי שרוצה ללכת במקטע 2 במים שישלח את התיק לסוף המסלול או שיביא אבוב.
המשכנו ללכת לאורך הנחל ופגשנו הרבה חרדים. זה די מוזר לראות אותם עכשיו הרי זה זמן חורף.
היה מקום שראינו חרדים ששמעו מוזיקה מ JBL וזה היה צמוד לבית הקברות של שדה נחמיה, שמה ממש על הגדר יש קבר של חייל צנחנים שנפל ב7 באוקטובר. סוריאליזם אפעס.
משם המסלול ממשיך עם סימון די מעפן והתלבטנו לאן ללכת. פגשנו זוג שאמרו לנו שהם עשו את המסלול הזה כבר ולקחו אותנו אחריהם. מסתבר שגם הם טעו והאשה אמרה לנו שזו טעות ונחזור חזרה. איזה מביך. חזרנו והגענו לגשר יוסף, שהביא אותנו לחלק המשעמם של היום, 7 ק"מ הליכה לאורך הכביש שמוביל לקריית שמונה. אמנם זה די גרוע ללכת לצד כביש, אבל אם מסתכלים מסביב זה כביש עם נוף ממש ממש יפה.
הגענו לקריית שמונה, אבל פה השביל פתאום פנה דרומה והמשיך בדרך לא ברורה, כך שבאיזה שהוא שלב הסימון נעלם. היו שם הרבה טרקטורים שעבדו ואמרו לנו שהם עבדו היום והרסו בערך את כל התוואי אז הם מצטערים אבל הלך הסימון. אני ואח שלי חיפשנו את השביל ובסוף מצאנו איזה שביל קטן ומאוד יפה בין מפעלים באיזור התעשייה קריית שמונה.
קריית שמונה היא עיר שכמה שהיא מנסה להוריד לעצמה היא עדיין יפה. הבנייה היא בניה הכי מכוערת שאפשר, אבל בין הבתים זורמים נחלים ויש עצי אורן גבוהים. ממש קסם. נזכרתי שבעבר חשבתי לעשות רילוקיישן לקריית שמונה בגלל הטבות המס. מצד שני איך אפשר לגור בעיר שיש בה מונית אחת.
מצאנו מסעדה ואכלנו סנדוויץ' ומשם המשכנו לתחנת אוטובוס שתחזיר אותנו הביתה. וזה בערך הסוף של רוב מקטע 2.
כתיבת תגובה